מגזין החדשות של הגליל והגולן

26.07.2017

מה שנוני לא יכול

אני יכול על סימה (קדמון), על אמנון (אברמוביץ'), או על נחום (ברנע)? צוטט נוני מוזס מפרטים שדלפו עד כה מהשיחות המוקלטות שהתקיימו בינו לבין בנימין נתניהו. לא, מוזס לא יכול, למרות שמדובר בעסק הפרטי שלו. בכסף שלו. אבל יש מי שיכול. ראש המועצה האזורית גליל עליון יכול

מה שנוני לא יכול avatarאיצי ברתנא, 5.2.2017

ולנסי 5.2.2017 כתכת שער

אהרון ולנסי: צילום: אייל מרגולין

.

מעולם לא צנזרו אותי ולא החליפו לי כותרת, מעידה מירב בטיטו ("ידיעות אחרונות"). מעולם לא אמרו לי מה לכתוב ולא שינו לי מילה שלא בהסכמתי, מספרת נחמה דואק (כנ"ל). מו"ל לא יכול לסרס את הכתבים והעורכים שלו, פוסק נחום ברנע (כנ"ל). אני יכול על סימה (קדמון), על אמנון (אברמוביץ'), או על נחום (ברנע)? צוטט נוני מוזס מפרטים שדלפו עד כה מהשיחות המוקלטות שהתקיימו בינו לבין בנימין נתניהו. לא, מוזס לא יכול, למרות שמדובר בעסק הפרטי שלו. בכסף שלו.

אבל יש מי שכן יכול. בתחילת פברואר 2014, הורה ראש המועצה לעורך העיתון המועצתי באותם ימים, לא להדפיס את העיתון עד שכבודו לא יתיר זאת. ההוראה הזאת הייתה מוזרה, חריגה, ולא תקינה, שכן ראש המועצה הוא לא מעל העיתון. הוא גם לא הצנזור שלו. הדרישה הזאת גם לא הייתה חוקית. "זה לא מסמכותו, הוא לא יכול לעצור הדפסה", הבהיר אז מבקר המועצה לעורך, שביקש לדעת מה אומרת כאן ההלכה.

.

הדרישה של ראש המועצה הביאה לפגישה בינו לבין העורך. השיחה ביניהם הייתה טעונה ומתוחה. העורך שאל את היו"ר מה הבעיה. מדברי היו"ר עלה שיש שתי בעיות עיקריות ("עיקריות", כי מעבר לדברים שהיו"ר ציין, גם רוח העיתון, שסגר תקופה, לא הייתה כנראה לרוחו): מכתב למערכת שלא נעם לו, וכתבה שהוא היה מעדיף לוותר עליה. באותה כתבה רואיין אחד מתושבי המועצה, שהיה היועץ האסטרטגי של אביהו ביאלי בבחירות לראשות המועצה, שהתקיימו שנה קודם לכן, בסוף 2012. בתשובה לשאלה איך הוא מסביר את ההפסד של אביהו, הסביר היועץ שאביהו לא רצה לעשות פוליטיקה… מהתשובה השתמע שאחרים כן עשו פוליטיקה… ראש המועצה לא אהב את הסבטקסט הזה. הוא גם לא אהב את הריאיון הזה בכלל. "למה ראיינתם אותו?", הוא שאל בזעף (כנראה שהעבודה של היועץ עם אביהו ביאלי, פסלה אותו מלבוא בשעריו של העיתון).

מה עושים? ראש המועצה לא הציע שום דבר אופרטיבי. מבחינתו, שההדפסה תחכה לגודו. אבל יש דד-ליין, ויש סיכום עם הדפוס, ועיתון צריך לצאת במועדו, ויש מחויבות לקוראים… העורך היה תכליתי. הוא חיפש פתרון. הוא הציע להעביר את חומרי העיתון לשני אנשי מערכת, שיקראו ויאמרו את דברם. גם על זה התקיים דיון, שכן לא כל האנשים שהוצעו היו כשרים בעיניו (חברה שעשרות שנות עריכה וכתיבה מאחוריה, לא אושרה, ולא, היא לא ממעיין-ברוך). בסוף סוכם על חבר וחברה, שיקראו וישפטו. לשניהם לא הייתה בעיה עם אף משפט. עם אף מילה. עם אף פסיק. ובכל זאת, מאחר שמדובר באיש רגיש וקשוב (לעצמו), וחרד מאוד לתדמיתו, החליט העורך לא להקשות עליו. הוא החליט לא לפרסם את המכתב (בהסכמת החבר שכתב אותו), ולהוציא מהכתבה עם איש האזור את עניין הפוליטיקה. לראש המועצה לא הייתה ברירה. העיתון ירד לדפוס.

מעולם לא נתקלתי בדבר כזה, אומר היום העורך. מעולם לא נפגשתי בווטו כזה. באף אחד מהעיתונים שעבדתי בהם בטרם הגעתי למועצה, וגם לא במועצה עצמה, עד שהגיעו ימים. ראש המועצה הקודם, מציין העורך, בנה לשניהם שולחן עבודה משותף, והתנהל מולו לאורך כל שנות עבודתם המשותפת בדרך הגונה. בדרך מכובדת. בדרך חברית (כפי שנהג כלפי כל בעלי התפקידים בארגון). הוא גם הגן על העורך כאשר היה מקום להגן עליו, ועל חופש הביטוי שלו ושל כותביו, גם כאשר דברים לא נעמו לו, והיו גם דברים שלא נעמו לו (ראו בהמשך הדברים). ראש המועצה הקודם לא חשב שהוא מעל העיתון. ראש המועצה הקודם לא חטא ביוהרה. ראש המועצה הקודם לא היה איש ארוגנטי.

.

ראש המועצה גיורא זלץ

קראתי הבוקר את הטור של עורך "ידיעות אחרונות", רון ירון, שפורסם בעמוד הראשון של העיתון, ונכתב אפרופו פרשת מוזס-נתניהו (שבעקבותיה נכתב האייטם הזה). בטור שלו כותב ירון שני דברים חשובים. הראשון: "אנחנו, העורכים והכותבים, נאמנים קודם כל לכם, הקוראים, ורק אחר כך למי שמשלם לנו את המשכורת".

בהקשר לאמירה הזאת, נפתח עוד משהו: כאשר נפגש העורך לאחר הבחירות של 2012, עם ראש המועצה הנבחר, הוא ניסה לתאר בפניו את עבודת העיתון, את עבודת העורך, ואת הכוחות שפועלים על העיתון. הוא הסביר לו שהעיתון הוא שקול של שלוש צלעות: צלע אחת היא העיתון שהקוראים רוצים, צלע שנייה היא העיתון שהמועצה רוצה, וצלע שלישית היא העיתון שהעורך רואה לנגד עיניו. העורך ציין שמדובר במשולש לא שווה צלעות, הוא השאיר ליו"ר להבין לבד מי אמורה להיות הגדולה שבהן… לא בטוח שהיו"ר הבין שהקוראים צריכים להיות במקום הראשון, שכן העיתון הוא שלהם, קודם כל שלהם, הוא הרי סוג של שירות שמיועד להם, הוא לא עיתון של היו"ר, בשביל זה יש לו פמפלטים שבהם הוא יכול לעשות כרצונו.

הדבר החשוב השני שכתב ירון, מתייחס למעמדו של העורך מול המו"ל שלו: "אני רוצה", כך ירון, "להשוות את עבודת העיתון לגלריה לאמנות. בעל הגלריה הוא המו"ל. מנהל הגלריה הוא העורך. את התמונות שתלויות בגלריה מציירים הכתבים. אנחנו, העורכים, מחליטים באיזה סדר הן יוצגו בחלל הגלריה. מי יקבל בולטות גדולה יותר, ומי פחות. לעתים חסר לנו ציור מסוים, נניח משהו בצבעים עזים יותר, כי יתר הציורים קצת קודרים, אז אנחנו מזמינים ציור חדש. אבל, וזה 'אבל' גדול מאוד, לבעל הגלריה אין באמת השפעה על התמונות ועל מיקומן על הקיר. המקסימום שהוא יכול (לעשות) זה לפטר את המנהל ואת הציירים, ולהחליפם באחרים…".

גם ראש המועצה האזורית גליל עליון הוא סוג של מו"ל, גם לו יש גלריה, אבל בניגוד למוזס הוא לא ידע באותם ימים לכבד את מנהל הגלריה. הוא היה מרוחק ומסויג, קר ומנוכר, והתנהל מולו ללא כנות וללא שקיפות. הוא גם התחמק מלקחת אחריות על דברים ששייכים לשולחן שלו. בין השאר זוכר העורך מייל ששלח ליו"ר, ועסק בעבודת העיתון. המייל הציע הגדרה ברורה של תחומי הסמכות והאחריות של מנהל הגלריה ושל מי שמעליו, כדי שניתן יהיה לעבוד בשקט. כדי שניתן יהיה לעסוק ביצירה. יו"ר המועצה לא טרח להשיב על המייל הזה. הוא הרי היה קשוב באותם ימים לדוברת שלו. באותם ימים הרי לא היה עוד מלבדה. זו הייתה עוד אבן דרך בדרך לשומקום. האסימון נפל. העורך הבין שאין יותר מצב. הוא איבד במו"ל את אמונו, ואם אין אמון, אין טעם. הוא החליט שלא מתאים לו יותר לעבוד בגלריה הזאת. ובאמת, כך היה. הוא דחה בסופו של יום את ההצעה של היו"ר, להמשיך בתפקידו ("ללא הגבלה של זמן"). לא רק הוא. גם חמשת הכותבים הקבועים שעבדו בעיתון מיומו הראשון, החליטו שלא מתאים להם יותר (מבלי שיתאמו זאת ביניהם). גם הם עזבו את העיתון.

תראו, אף אחד לא אוהב ביקורת, אבל ביקורת היא חלק מהעניין. כל מי שעושה עומד לביקורת, והיכולת להתמודד אתה מעידה על המבוקר. כך עיתון שיוצא לאור, וכך גם מי שיושב על כיסא היו"ר. עיתון שמפרסם דברי ביקורת שנכתבים עליו, מעבר לעובדה שזו חובתו המקצועית והאתית – להוציא, כמובן, מכתבי דיבה – מעיד על כוחו. מעיד על ביטחונו העצמי. כך גם יו"ר. רק יו"ר חלש וחסר ביטחון עצמי לא יתיר ביקורת.

והנה סיפור קטן בעניין של כוח וביקורת: זה היה בשנת 94', החלטנו לראיין אז את ראש המועצה, במלאות שלוש שנים לכהונתו. זאת הייתה כתבה פותחת, וכמקובל לגבי כתבות פותחות, הקדשנו לה את עמוד השער. אחת מקוראות העיתון, חברה מאחד הקיבוצים שלנו, לא אהבה את השער, וגם משהו ממה שאמר היו"ר לא נשא חן בעיניה, והיא כתבה לנו מכתב. מכתב ביקורת די סרקסטי. המכתב הועבר לראש המועצה, לידיעה ולתגובה. מאחר שהאחריות – הריאיון, השער, התמונות – הייתה כולה שלי, הצעתי לו שאני אגיב. וכך היה. אגב, מעז יצא מתוק, שכן ראיתי שמדובר בחברה עם כישרון כתיבה, ולאחר פרסום המכתב הצעתי לה להצטרף לצוות הכותבים שלנו. היא הסכימה. ובאמת, לאורך השנים היא הייתה חתומה על לא מעט כתבות איכותיות. הכתבה שהיא כתבה בעקבות אסון המסוקים, ב-1997, הייתה מהמשובחות שבהן.

וכדי שהדברים לא יהיו בעלמא, הנה המכתב שהיא העבירה לנו אז, בימים ההם ובזמן ההוא:

"צבעי הרגע הפסטליים-ערפיליים, הבליטו את הדמות הגברית, שתלתלים כהים, מיוזעים קמעה, קישטו את מצחה הגבוה. איש תקיף אך גם רך זה, הביט נכחו מהורהר, כשהוא יונק מלוא ריאותיו מן הסיגרייה הלפותה בין אצבעותיו. זרועותיו החזקות, מכוסות בפלומה כהה ורכה, הדגישו עוד יותר את שלמותה של הדמות השלווה אך העזה…

"קטע קיטשי זה יכול היה להילקח מתוך אחד הספרים של הרומן הרומנטי, ולשלהב את דמיונן של נערות המחפשות מושא לאהבה. למעשה, זה ניסיון לתאר את דמותו הריאליסטית של לא פחות ולא יותר, יו"ר המועצה האזורית הגליל העליון, כפי שהיא נשקפת מעל גבי שערו של גיליון 'על הצפון' האחרון.

"שלושת עמודי הריאיון אתו, המלווים, בין היתר, בתצלום היסטורי-משפחתי בגודל של כמעט חצי עמוד, ובמשפט האירוני 'אינני מתנשא' – משדרים, לקורא הנדהם, שגם אני, אהרון ולנסי, לקיתי במחלה שעד עתה אולי הצלחתי להימלט ממנה: אובדן היכולת להישאר בממדי הטבעיים, אובדן המוליד בדיעבד גלישה לכיוון של פולחן אישיות.

"יש כמובן להסתייג ולהוסיף הערה: ייתכן בהחלט שנמרצותו של הכתב, ארנון לפיד, בתוספת התלהבותו של העורך הגראפי, ובהיעדר חוש ביקורת של העורך הראשי – הולידו את פסל לנין זה, ללא ידיעתו של הקורבן. אני מוכנה לתת לולנסי את הקרדיט הזה, ולשאול את מערכת 'על הצפון' שתי שאלות: האחת, מדוע בעידן זה של ניתוץ אלילים, אתם מנסים ליצור אליל חדש (שכאמור, אפשר שאינו יודע כלל על אלילותו), בצורה המעוררת בקורא בעל הקיבה הרגישה תחושת אי-נוחות גדולה? והשנייה, למה אותה דמות נישאת מעם, המעוצבת בשער עיתונכם כראויה להערצה וחיקוי, אוחזת קרוב לפיה סיגרייה, כאומרת לקהל מעריציה: 'אני מעשן – משמע אני נותן דוגמה לצאן מרעיתי. אחרי!'".

עד כאן המכתב. לא נביא את תשובת העורך במלואה. נסתפק בפסקה שבה הוא לוקח אחריות: "ההחלטה לקיים את הריאיון עם ולנסי, שלא לדבר על כל ההחלטות האחרות שהתקבלו עד לפרסומו – המראיין, ההיקף, המיקום בעיתון, גודל התמונות וכו' – הן שלי, ומכאן שאני אחראי. לא מי שראיין, לא מי שצילם, ובטח שלא ולנסי עצמו. לא היה לו שום חלק בכך. הוא לא ביקש את הריאיון, הוא גם לא ראה אותו טרם פרסומו, ובכלל, כלל נקוט בידיו לא להתערב בעבודת המערכת".

אז מה אתם אומרים, ראש המועצה הנוכחי היה מתיר למכתב כזה להתפרסם ב"עיתונו", או שהוא היה עוצר בעטיו את ההדפסה?

 

קרדיט: איצי ברתנא

כתבות נוספות

מדורים נוספים