מגזין החדשות של הגליל והגולן

26.07.2017

היא הייתה שולחן קטן עגול, עם רגלי רקדנית

שלא התאים לשולחנות המרובעים בחדר האוכל של הקיבוץ, סביבם רעשו חברים מרובעים, ולכן, כמו הילד מ"אדמה משוגעת", וכמו "צעיר בניו של אבא" מ"מעשה אבות", גם היא מצאה את תיקונה מחוצה לו

היא הייתה שולחן קטן עגול, עם רגלי רקדנית avatarאיצי ברתנא, 2.12.2016

עטיפה לאמנון שמוש

 

"שולחן עגול בחדר אוכל גדול של קיבוץ קטן", הוא סיפור קצר שפרסם הסופר אמנון שמוש (מעיין-ברוך), במוסף הספרותי של "הארץ", בערה"ש תשע"ה, אוקטובר 2014. הסיפור הקצר הזה, שזכה אז להדים רבים, פותח את הרומן החדש שלו, "לירי", שיצא לפני כמה חודשים, בהוצאת "מסדה" (כריכה רכה, 253 עמודים).

"היא הייתה שולחן קטן עגול, בחדר אוכל גדול של קיבוץ קטן, שבו שלטו שולחנות רבועים לעשרות", כך פותח שמוש את "לירי", "היא הייתה שולחן עגול, נקי ומבריק ובודד ליד החלון, בחדר האוכל הענק, הסואן, שבו אכלו ורעשו חברים מרובעים סביב שולחנות מרובעים, או מלבניים. שולחנות שהתחברו על נקלה, בכל חג ואירוע לשולחן אחד ארוך, שמפות לבנות הופכות אותו ליחידה אחת חזקה ומגובשת, שמתעלמת מקיומם הנידח והבעייתי של כמה שולחנות עגולים, קטנים, שאינם יכולים להתחבר אפילו ביניהם, ששום מפה לבנה לא תהפוך אותם ליחידה אחת הדוקה, לפי תורת 'היחד'.

"היא הייתה שולחן קטן עגול עם רגלי רקדנית, שלא דמו כלל לרגליים המוצקות של השולחנות הרבועים – – – היא הייתה ייצור קטן, עגול, יפה, ומעורר קנאה. היא כתבה שירים. קצרים. ליריים. רגישים כמו ילדותה המבודדת בלילות בבתי הילדים – – – היא חלמה להיות משוררת. לראות את שמה מודפס בעיתון. ואולי-אולי גם על גבו של ספר, כרוך ומעוטר.

" – – – היא הייתה שולחן עגול. הכול היה בה עגול. פנים עגולות. כריות לחיים עגולות. שדיים עגולים זקופים עם שני דובדבנים עגולים בראשם. בטן עגלגלה ושטוחה. ירכיים עגולות, ואפילו בהונות רגליה, הייתה בהם עגלגלות" (עמ' 11-9).

לירי, כותב שמוש בסוף הפרק הראשון של הספר, היא בת קיבוץ, וכמו כל בני הקיבוץ גם היא הולכת בתלם, אבל שלא כמו כולם, היא מביטה בעננים. ראשה בשמים. היא כאן ולא כאן. היא כאן, אבל גם שם.

העלילה המתפתחת מציגה את לירי במערומיה, תרתי משמע. היא אנרכיסטית. היא פורצת גדרות. היא שוברת מוסכמות. היא טועמת מהכול ומנסה את הכול, והכול (להוציא שתי אפיזודות באוסלו ובפריז), בתוך גדרות הקיבוץ הגלילי הקטן, בו היא חיה עם האיש לו נישאה ושלושת ילדיהם, מה שהופך אותה מושא לקנאה עזה מכאן, ולחומר בערה זמין להולכי רכיל משם.

האם לירי היא בת דמותה של שולמית (מִיתָה) בת-דורי, בימאית, מחזאית ושחקנית יפת תואר, מייסדת תיאטרון הקיבוץ וחברת משמר-העמק? האם דמותה הפרועה והאוונגרדיסטית של מִיתָה, כפי שהיא מתוארת בביוגרפיה של חזן, שימשה השראה לדמותה של לירי? האם הלבבות ששברה מִיתָה, כולל ליבו של חזן, המנהיג הכריזמטי ויפה התואר, שהיה כרוך אחריה עד כאב, לא מזכירים את הלבבות ששברה לירי בקיבוץ בו היא חיה, וגם בסביבתו, ובעצם בכל אשר פנתה, כולל ליבו של בעלה, נדב, שהקנאה הנוראה לה גורמת לו בסוף לשלוח יד בנפשו?

לירי, כמו שכותב שמוש, היא שולחן עגול קטן בתוך עולם מרובע, שולחן שלא מתחבר לשום דבר, אפילו לא לבני דמותו, ולא במקרה נמצא ליד החלון, כי הוא בפנים, רגליו בקיבוץ, אבל פניו החוצה. אל המרחבים הפתוחים. אל העולם הרחב. אל כל מה שהקיבוץ לא יודע להציע, וגם לא מאפשר.

 

חמישה ספרים קיבוציים יצאו בשנים האחרונות, "הביתה" של אסף ענברי, "היינו העתיד" של יעל נאמן, "האסיפה האחרונה" של ישראל עוז, "קיבוץ-ברלין" של יוסי עוזרד, ועתה, "לירי" של אמנון שמוש. הספר של שמוש לא מחמיא לקיבוץ. הקיבוץ על פי הספר לא יודע להכיל את מי שחורגים מהדפוסים הקיימים. את מי שלא מסתדרים עם המסגרת. את מי שמבקשים להמריא. לפרוש כנפיים. בעיקר את היוצרים שבתוכו. ובאמת, גם לירי, שבסוף הספר, אחרי ניסיונות להשתלב וליצור בתוך הקיבוץ, פותחת בקריירת משחק בטלוויזיה, כבר לא תחזור לקיבוץ שבו נולדה, גדלה, בגרה, והקימה משפחה. רק בסופי שבוע היא תחזור, ורק בגלל הילדים.

בחירתה של לירי היא גם בחירתו של הילד הצעיר בסרט "אדמה משוגעת" (ברגע של אמת, בסוף הסרט, בעיצומו של טקס בר המצווה המשותף, מתפרצת אמו, קורעת את כל המסכות הקיבוציות, את כל השקרים המוסכמים, וזועקת אליו: "ילד שלי, רציתי להיות אימא שלך, רציתי לגדל אותך ולהגן עליך… זה לא הצליח לי, מצטערת, זאת לא אשמתי… תברח מן הקיבוץ הזה ואל תחזור אליו…"). ובאמת, בסצנה האחרונה של הסרט, עולה הילד בן ה-13 על אופניו, וכמצוות אמו מרחיק מהקיבוץ השקרי והמסואב שבו גדל אל המרחבים הגדולים שנפתחים לפניו, כדי למצוא שם את עצמו ואת תיקונו.

זו גם בחירתו של "צעיר בניו של אבא", בסיפור "מעשה אבות" של יהושע סובול, שפורסם בשנת 63', בכתב העת "קשת" (כרך כ"ג), סיפור שהקים על סובול לא רק את חברי קיבוצו, שמיר, אלא גם את כל האורתודוקסיה הקיבוצית. סובול הפך לכופר. סובול הוקע. ובאמת, בעטיו של אותו סיפור הוחלט שהוא לא ראוי יותר לחנך את "הבנים שלנו" במוסד החינוכי "עינות ירדן", בו שימש מורה ומחנך. עשו לו אז חסד, השאירו לו את ההוראה…

הנה, הנה "צעיר בניו של אבא", בדמותו של המספר, של יהושע סובול, שכמה שנים אחרי כתיבת הסיפור האמיץ הזה, הרחיק עד לסורבון, האוניברסיטה של פאריז, שם למד פילוסופיה, ובמקביל שימש כתב "על המשמר" בצרפת: "כמי שנמלט משריפה, נסתי אל נפשי מן הבית. בחוץ עמד לילה נפלא. המון כוכבים הבהבו ברקיע. – – – הוי, אֵלִי, העולם הוא יפה, נזדעקתי בקרבי. העולם הוא יפה! רק אבא ויואש (יואש הוא אחיו הבוגר של המספר הצעיר, והוא ואביו מייצגים בסיפור את הקיבוץ הרב-דורי, שהניוון אחז בו והשקר דבק בו – א.ב.), עיוותו וסירסו בו הכול. הכול בבית אבא גלה מכבודו. אבל אני אתקן הכול. אני אברח לי אל ארץ הרחוקה מכאן ת"ק פרסה. אכבוש לי נחלה, אקים עליה בית, לא אתן לביתי שיתנוון כביתו של אבא!".

אז זהו, יש בקיבוץ – בכל קיבוץ, גם אצלנו – שולחנות עגולים שלא מתחברים לשולחנות המרובעים סביבם יושבים אנשים מרובעים, וגם לא אלה לאלה, אבל נשארים בו ופניהם החוצה, ויש שולחנות עגולים, שעוזבים-בורחים-נסים על נפשם, ובונים את ביתם במקומות אחרים.

ויש מי שכבר איחרו את המועד.

.

איצי ברתנא

 

 

כתבות נוספות

מדורים נוספים