מגזין החדשות של הגליל והגולן

22.02.2018

בני עמי

אלה שתקפו צוותים של מכבי אש בשכונות חרדיות בירושלים, הם בני עמי, אבל אני מרגיש כלפיהם מה שמרגיש אדם שמגלה פתאום שאח שלו גנב, שאחותו זונה, שהבן שלו נרקומן, ושאבא שלו עבריין מין

אורי הייטנראורי הייטנר, 14.8.2015

05

בראשית השבוע, הותקפו שני צוותים של מכבי האש בשכונות חרדיות בירושלים. במרכז כיכר השבת בעיר הותקף באבנים ולבנים צוות כיבוי שעסק בכיבוי פחי אשפה שהוצתו. באירוע אחר, תקפו מתפרעים צוות כיבוי ברחוב שבטי ישראל, והשליכו לעברו בקבוקי זכוכית ומוטות ברזל.

אילו הידיעה הזאת עסקה בהתפרעות של בני קבוצה מסוימת בארץ זרה, היא לא כל כך הייתה מעניינת אותי. אילו היה זה תיאור של התפרעות פלשתינאים בשכונה במזרח ירושלים, הייתה מעניינת אותי בעיקר השאלה מה עושה המשטרה כדי להחזיר את הסדר על כנו ולהשליט את החוק. אבל בנוגע למה שקרה בירושלים, אני חש רגשות אחרים. אני חש רגשות של צער, של כאב, של אכזבה ושל בושה, כפי שחש אדם המגלה פתאום שאח שלו גנב, שאחותו זונה, שהבן שלו נרקומן, או שאבא שלו עבריין מין. זאת תחושתי, כי את הפשעים הללו ביצעו בני עמי.

אלה קומץ ביריונים אלימים, שאינם מייצגים גם את החברה החרדית, אלא את האגף הקיצוני שבה, שאינו מקבל את מדינת ישראל ונוקט באלימות. אני יודע. ועדיין, אלה בני עמי.

הם בני עמי, והם בני מגזר מסוים בתוך עמי, המגזר החרדי. כיוון שהם בני עמנו, על עמנו להיאבק בתופעה. אולם ההשתייכות המתבדלת שלהם אינה לכלל ישראל, אלא בעיקר למגזר, לשבט. לכן, חובה על המגזר החרדי להיות ראש החץ במלחמת חורמה בתופעה, כולל הסגרת המסיתים והמבצעים למשטרה. כל עוד מנהיגי המגזר החרדי, בראש ובראשונה הרבנים, ולצדם נציגיו בכנסת, מגנים את המעשה, אך בורחים ממאבק פנימי אמתי, ומגלים הבנה וסלחנות, כולנו בבעיה.

בימים האחרונים יצאתי להגנת הציונות הדתית, מפני מתקפה מרוכזת ומרושעת, וניסיון לצבוע אותה בגוון של אותה כת פגאנית קיצונית של הכהניסטים ועוזריהם, שצמחה בשוליהם, והיא פרי באושים של הקצנה הקיימת בתוכם (לצד מגמות הפוכות של התמתנות וישראליזציה). יצאתי נגד המתקפה הזאת, כיוון שהיא הייתה נגועה בשקר והכללה, ובעיקר בשל הריקוד על הדם והניסיון לעשות הון פוליטי ומגזרי מהמעשה. יצאתי נגדה גם כיוון שידעתי שתוצאתה תהיה הסתגרות והשתבללות שבטית של הציונות הדתית, כפי שקורה לכל קבוצה כשהיא חשה מותקפת.

אולם, גם כאשר תקפתי את אותה הכללה והסתה וכיניתי אותה עלילת דם, הוספתי שיש להילחם בטרור כאילו לא הייתה עלילת דם, ולהילחם בעלילת הדם כאילו אין מלחמה בטרור. ואת המלחמה בטרור-בידי-יהודים, חייבים להוביל המתיישבים ביו"ש, חייב להוביל "הימין", חייבת להוביל הציונות הדתית, כי היא יכולה להיות אפקטיבית. על הנהגת הימין להוביל קו המחייב הסגרה, "הלשנה", התייחסות לאותם אנשים כאל רודף ואויב, החרמה והוקעה.

במקום זאת, אני רואה התקפדות והסתגרות והפניית האנרגיות כלפי… נשיא המדינה, השעיר התורן לעזאזל, תוך הצגתו כמי שכביכול הכליל על בני עמו, שהם בחרו בטרור, כאשר ברור שהוא ביכה את העובדה המחרידה של מחבלים ורוצחים בני עמנו. כל הסטת הדיון מהצורך במלחמת חורמה באותם קיצונים והפניית האש כלפי הנשיא, היא בושה וכלימה.

האסון הגדול של החברה הישראלית הוא התפרקותה למגזרים ושבטים, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בבחירות האחרונות. זה דבר הדורש תיקון חברתי – גיבוש הסכמה לאומית רחבה על דמותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, גיבוש הסכמה על עקרונות קיומיים כמו שלטון החוק וכיבוד החוק.

ויש לומר גם זאת: באותו שבוע של מקרי הרצח ופשעי השנאה, הייתה גם פרשת בתי דריינוף. הפרשה החלה כעבריינות בנייה שבכל מקום בארץ מחייבת הריסה, נמשכה ברדיפת השכנים שהתלוננו על הפגיעה בהם, עברה להפיכת שלדי הבתים האסורים ל"חפירות חיינו", והגיעה לשיא באלימות ויידוי אבנים לעבר כוחות הביטחון. והחמור מכל היה התייצבותם של שרים בממשלת ישראל על הגג, לא כדי להסביר לאנשים את חובתם לקיים ולכבד את החוק, אלא כדי לתמוך בעבריינים.

במאמר ב"ישראל היום" בעקבות הפרשה, השוויתי בין יעלון לבנט: "אף שבדרך כלל איני חסיד של פרסונליזציה למחלוקות הפוליטיות, במקרה הזה בולטים שני אישים העומדים משני צדי המתרס. מצד אחד נפתלי בנט, ומצד שני משה בוגי יעלון. שני האישים הללו תומכים בכל לבם בהתיישבות בבית-אל. אבל כל אחד מהם מייצג מהות ותרבות אחרת לגמרי. יעלון מייצג את הממלכתיות, את האחריות הלאומית, את הדמוקרטיה ושלטון החוק, את המהפכה הציונית שהפכה את העם היהודי מפזורת קהילות בגולה לאומה ריבונית. נפתלי בנט מייצג את האנרכיה, את הפלגנות, את התפוררות הריבונות הלאומית לשבטיות, את 'בימים האלה אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה'. יעלון מייצג את 'מוראה של מלכות', בנט מייצג את 'איש את אחיו חיים בלעו'".

יעלון כשר הביטחון מייצג את המדינה, את החוק, את כוחות הביטחון, אבל מי שיכול להיות אפקטיבי יותר במלחמה במגמות הללו, הוא דווקא בנט. אין לי ספק שהגינוי וההוקעה שלו לפשעי השנאה הם אמיתיים ואותנטיים. אולם הוא חייב להבין, שבני נוער הרואים אותו מביע תמיכה בהם כאשר הם עוברים על החוק, ואינו מוקיע את האלימות שהפעילו (אף שהוא הסתייג ממנה), אינם יכולים שלא להבין שמותר. ואם מותר, תמיד יהיו מי שילכו עוד יותר לקצה.

עיקר הבעיה היא ההליכה לקצוות, במקום בניית מרכז של ציונות דמוקרטית.

 

סוף

 

כתבות נוספות

מדורים נוספים