מגזין החדשות של הגליל והגולן

22.02.2018

הרוח הישראלית

יש לשוב ולטפח את הרוח הישראלית. את הישראליות היפה, אין כל סיבה שרק לעת פיגוע (מבצע "שובו אחים"), או אסון גלובלי (נפאל), ניזכר בה. מן הראוי שערכיה ילוו אותנו גם בימי שלום ורגיעה

אורי הייטנראורי הייטנר, 30.4.2015

חזרה מהאסון בנפאל

 

בט"ז בסיוון תשע"ד נחטפו ונרצחו שלושת הנערים, אייל יפרח, גיל-עד שער, ונפתלי פרנקל, מידי מחבלי חמאס. עם היוודע דבר החטיפה ובטרם אוששה הערכת הרצח, החל מבצע "שובו אחים" – מבצע גדול של צה"ל לאיתור החטופים ולפגיעה בתשתית חמאס ביהודה ושומרון. תוך כדי מבצע "שובו אחים", העצים חמאס את ירי הרקטות מרצועת עזה – ועד מהרה הפך ה"טיפטוף" השגרתי של רקטות על אזרחי ישראל לגשם זלעפות. מדינת ישראל הותקפה, ולאחר שתחינותיה לחמאס להפסיק – "שקט יענה בשקט" – יצאה לממש את זכותה להגנה עצמית, במבצע "צוק איתן".

מיד בהיוודע דבר החטיפה, יצא הישראלי היפה ממסתורו, יצאה הישראליות היפה מהמחסה שתפסה מאחורי הכותרות המבליטות את הקיצוניות, את השנאה, את הציניות, את ההתפרקות. עם ישראל התגבש במפגן של אחדות, של התנדבות, של חיפוש כל דרך לסייע, לעזור. מפגן הישראליות היפה נמשך כל ימי "שובו אחים" ו"צוק איתן".

הישראליות היפה באה לידי ביטוי בקרב החיילים, שהפגינו דבקות במשימה, רעות, מוסר לחימה ונכונות להקרבה, מתוך נחישות להגן על אזרחי ישראל ועל ריבונות המדינה. היא באה לידי ביטוי בקרב אזרחי ישראל, הסמוכים לגבול והרחוקים ממנו, שהותקפו בידי אויב והתאחדו בנחישות לממש את זכות ההגנה העצמית ולהכות באויב, תוך גיבוי מקיר לקיר לצה"ל ולממשלה. היא באה לידי בגילויים אדירים של התנדבות למען תושבי הדרום וחיילי צה"ל. הישראלים היפים יצאו מגדרם כדי להיות שותפים, לעשות, לתמוך, לסייע. הערכים שבאו לידי ביטוי היו הסולידריות הלאומית והחברתית, הערבות ההדדית והאחדות הלאומית, סביב הערכים הבסיסיים של הציונות – זכותנו לקיים מדינה יהודית דמוקרטית בארץ ישראל ולהגן עליה ועל אזרחיה. עם כל המחלוקות העמוקות בתוכנו, קיימת הסכמה רחבה סביב הערכים הללו. ההלוויות ההמוניות לחיילים הבודדים שנפלו בקרב, בהשתתפות עשרות אלפי ישראלים שלא הכירו אותם, היו לסמל הערך הנעלה של "כל ישראל ערבים זה לזה", והיו הביטוי לרוח הישראלית שנשבה באותה תקופה.

מפגן הערבות, הסולידריות והאחדות הזה היה לצנינים בפני מחנה הקצוות, מחנה השנאה והקיטוב. לרגע הוא חש שנדחק לפינה וירד מן הכותרות שהיו בשליטתו. לכן, בעיצומה של המלחמה, מחנה הקיטוב וההתפרקות הלאומית הגביר ווליום, שלא נשכח אותו. הוא בא לידי ביטוי בהקצנת ההסתה נגד חיילי צה"ל, עלילות דם נוראיות על הלוחמים, הצגתם כפושעי מלחמה, גילויי נאצה נוראים כמו הפשקוויל "הרעים לטיס" הזכור לדיראון, והלהיט האהוב ביותר על אותם האנשים הוא ההשוואה הנואלת של צה"ל לנאצים, של ראש הממשלה להיטלר, בהפגנות, בפייסבוק ואפילו במאמרי דעה בעיתון מכובד. ובמקביל, תמונת הראי של אותם אנשים, החלק השני של מחנה הקיטוב וההתפרקות, הלך והקצין באלימות מילולית קשה שגלשה לאלימות פיזית מצד אנשי ימין רדיקאלי, כשבלט מכולם "הצל", שניסה להטיל צלו על החברה הישראלית, והלהיט היה הקריאות הנוראות "מוות לשמאלנים", שליוו את הקריאות הנוראות לא פחות: "מוות לערבים". מחנה השנאה והקיטוב על שני פלגיו הרים ראש, הקצין, צרח, דאג שלא נשכח אותו. אבל הישראליות היפה שמלכה בכיפה רק הבליטה את שוליותו.

 

בתשעה באב אשתקד, השתתפתי בכנס של ארגוני ההתחדשות היהודית, שהדוברת המרכזית בו הייתה רחלי פרנקל, אמו של נפתלי. בשיא אבלה הנורא על האסון הכבד שפקד אותה, היא הופיעה בפנינו במופע של אצילות, פניה קורנות, עיניה זורחות, ודבריה מרוממי נפש. היא סיפרה בהרחבה על גילויי הסולידריות מצד כל קצות הציבור, אנשי ימין ושמאל, דתיים וחילונים, גם חרדים, אף בני מיעוטים שנרתמו לסייע. היא העלתה על נס את הרוח המיוחדת ששררה בחברה הישראלית באותם ימים, וסיימה בשתי שאלות: א. האם זה אמיתי? ב. האם זה יימשך? תשובתה לשאלה הראשונה הייתה חיובית. לא היה לה ספק באותנטיות התופעה. על השאלה השניה לא הייתה לה תשובה.

את התשובה קיבלנו במערכת בחירות מן המכוערות שידענו – רוויית שנאה, השמצות והסתה משני הצדדים. מחנה הקיטוב, השנאה והפירוק התפרץ במלוא עוזו, בעוד הישראליות היפה של הרוב הדומם, הרוב הציוני, הדמוקרטי, השפוי, שבה להסתגר ולהסתתר. מחנה הקיטוב נתן את הטון וגרר אחריו את השיח הציבורי כולו, את השיח התקשורתי ואת השיח הפוליטי, כשמנהיגי המחנות נגררו אף הם לקצוות הללו. הערבות ההדדית, הסולידריות הלאומית, הישראליות היפה שבאה לידי ביטוי עילאי בקיץ שעברנו, הוכתה והושלכה רמוסה ודרוסה לקרן זווית. היו אלה ימיה הגדולים של הישראליות המכוערת.

הביטוי המכוער ביותר בעיניי, של הפניית העורף לסולידריות הלאומית והחברתית, הייתה אחרי הבחירות, ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. לאורך שנים, עם כל המחלוקות העמוקים בינינו, יום הזיכרון היה הסמל לאחדות הלאומית, לערבות ההדדית שמעל למחלוקות ולשסעים והקרעים. לפחות יום בשנה הנחנו בצד את המחלוקות, והתאחדנו באבלנו על הלוחמים שמסרו את נפשם על תקומתה וקיומה של מדינת ישראל, המדינה היהודית הדמוקרטית בארץ ישראל, ועל הגנת שלומם וביטחונם של אזרחיה. בשנים האחרונות, גם היום הזה חולל. יחס ציני מצד גורמים מסוימים חילל את היום ואת הסולידריות שאפיינה אותו. הביטוי הבוטה ביותר של התופעה, הוא אותה פרובוקציה של טקס זיכרון משותף לחיילי צה"ל ומחבלים. מעבר לגסות הרוח ולפגיעה המכוונת ברגשות הציבור, זריית המלח הצורב בפצעים הפתוחים שלנו – יש כאן מסר של הפניית עורף לסולידריות הלאומית בינינו, שיום הזיכרון נועד לבטא אותו, והחלפתו בסולידריות חלופית. ובסולידריות הזאת, מחבל שפוצץ את עצמו למוות וקטל חייהם של עשרות אנשים, נשים וטף – הוא והם "קורבנות השנאה", והסולידריות שלנו היא עם הקורבן המשותף. זהו ביטוי נפסד למגמה לפרק את החישוקים המחברים בינינו כחברה, כמדינה, כאומה.

אסור לרוב השפוי להמשיך ולהסתגר, ולתת למגמות הקיטוב והפירוק להשתלט על התרבות הישראלית. יש להיאבק על החזרת ההגמוניה של ערכי הסולידריות החברתית, הערבות ההדדית והאחדות הלאומית למרכז; יש לשוב ולטפח את הרוח הישראלית, את הישראליות היפה שבאה לידי ביטוי במלחמה. אין כל סיבה שרק ימי משבר ומלחמה יביאו לידי ביטוי את הישראליות היפה. אין כל סיבה שרק אסון כמו האסון בנפאל, יפנה את הזרקור ליופיה של הישראליות. מן הראוי שהערכים הללו יובילו אותנו גם בימי שלום, לכל אורך השנה.

הוריהם של שלושת החטופים, אינם מתכנסים באבלם הכבד, אלא לקחו אחריות להנהיג מהלכים חברתיים שיציבו את הרוח הישראלית במרכז הווייתנו. יחד עם ארגונים אחרים, הם הכריזו על יום החטיפה והרצח, ט"ז בסיוון, כיום האחדות. ביום זה, יעניק נשיא המדינה ראובן ריבלין, המגלם באישיותו ופועלו אותה רוח ישראלית ומחזיר לבית הנשיא את הממלכתיות שנרמסה בידי שלושת הנשיאים הקודמים, את פרס ירושלים לארגונים ואנשים המקדמים את האחדות והסולידריות בעם ישראל.

בין הזוכים בפרס, בקטגוריה של מיזמים, גם מיזם שאני גאה להיות שותף בו בעשר השנים האחרונות – נפגשים בשביל ישראל. רעיה ויוסי אופנר, ששכלו את בנם אבי באסון המסוקים, יזמו יחד עם ארגונים נוספים את המיזם ומובילים אותו לאורך עשור ביד רמה. מדובר במסע המתקיים מדי שנה, שבו עשרות ישראלים צועדים לאורך שביל ישראל מאילת ועד האנדרטה לחללי אסון המסוקים בשאר-ישוב, ועוד מאות ואלפים מצטרפים אליהם לאורך הדרך ליום אחד, או לימים אחדים. ההליכה משולבת בשיח – חלקו יזום וחלקו ספונטני, על סוגיות ליבה של החברה הישראלית. בין השותפים בו – אנשי שמאל וימין, דתיים וחילונים, הרואים בסולידריות הישראלית ערך שראוי להתאמץ למענו ולטפח אותו, בלי להסתיר ולהדחיק את המחלוקות בתוכנו בנושאים השונים, שכן אחדות אינה אחידות.

בשירו "אלוהיי" מספר קובי אוז לסבא שלו המנוח, המגלם בעיניו את המתינות הספרדית שבה הוא דגל, על הקנאות והקיצוניות התופסים את הכותרות ובולטים על פני השטח, אך הוא גם מגניב לו מידע כמוס, אודות המתינות והסובלנות הרוחשת מתחת לפני השטח.

ביטוייה הרבים של אותה אנרגיה חיובית חייבים לבוא לידי ביטוי, להעלות מעל לפני השטח, ולחזור ולהוביל את החברה הישראלית.

כתבות נוספות

מדורים נוספים