מגזין החדשות של הגליל והגולן

22.02.2018

ראיד או עלי

האם דמות המורה עשויה להשפיע על חיי היהודים והערבים כאן בשנים הבאות?

אורי הייטנראורי הייטנר, 25.5.2015

"בכל בוקר אני אומר לעצמי: אשריי שאני אזרח מדינת ישראל. אשריי שאני חי במדינה דמוקרטית. כל יום, כשאני קורא על הנעשה במדינות ערב, אני מודה לאלוהים על כך שזכיתי להיות ישראלי".

את הדברים הללו אמר ראיד ברהום, בן 49, תושב כפר עין-ראפה, מורה ללשון עברית, ספרות עברית, אזרחות ותיירות, בתיכון "ברנקו וייס", המשותף לכפר עין-ראפה וכפר בית-נקופה, בהרי ירושלים. ראיד הוא מחנך בלב ובנפש, מורה מצוין, שופע כריזמה, מאוהב במקצועו החינוכי שבו הוא רואה ייעוד ושליחות. אני מכיר מעט יהודים ששפתם העברית רהוטה ועשירה כשלו.

ראיד אמר את הדברים במפגש בבית הספר, עם חברי "קבוצת ירוחם", קבוצה הפועלת כבר 16 שנים ולומדת לעומק את החברה הישראלית, על צדדיה היפים יותר והיפים פחות. המפגש האחרון של הקבוצה היה בכפר עין-ראפה, הסמוך לאבו-גוש, וחלקו הראשון היה בבית הספר.

שוחחנו עם קבוצה גדולה של מורים ואנשי חינוך, אך שניים מתוכם בלטו באופן מיוחד. שני מורים כריזמטיים ונמרצים, אידיאליסטים וחדורי להט. האחד הוא ראיד, והשני הוא עלי. עלי, בן 40, בן כפר עין-מאהל בגליל, הוא מורה להיסטוריה ולפילוסופיה. כדי שהשיחה תהיה מוצלחת ולא תיגרר לוויכוחים הנדושים שכבר היו לזרא, גבולותיה הוגדרו כ"ללא פוליטיקה", כלומר שיחה על חינוך, על קהילה, על פערים סוציואקונומיים, על מתח בין חילונים ודתיים בקהילה ובבית הספר, על מעמד הבת והאישה, על נישואים מוקדמים של תלמידות בית הספר, על הוראה בעברית או בערבית, וכו'. אולם עלי שוב ושוב התקשה (ובעצם לא ניסה) להתגבר על היצר. הוא ראה בביקורנו הזדמנות להעברת מסריו הפוליטיים. "מדינה יהודית לא יכולה להיות מדינת כל אזרחיה, ולכן אני לא יכול להזדהות עם המדינה… מלחמת 48'… נכבה… מעמד זהה לערבית ולעברית… ישראל מטפחת דיקטטורים ערבים כמו מובארק", וכו' וכו'.

במהלך השיחה חשבתי, שכמו הטלת המטבע "עץ או פלי", שאלת השתלבותם האפשרית של ערביי ישראל במדינה, היא שאלת ראיד או עלי. אלא שכאן לא מדובר בהטלת גורל, כאן מדובר בחינוך. האינטרס של מדינת ישראל לאפשר את השתלבותם המקסימלית של אזרחיה הערבים בתוכה, יכול להתגשם בעיקר דרך החינוך. על המדינה להשקיע בשיפור וחיזוק החינוך במגזר הערבי. אך עלינו להיות מפוכחים – חיזוק החינוך עלול להיות חרב פיפיות. חרב שלהבהּ האחד הוא ראיד והאחר הוא עלי. מורה כעלי יסית את תלמידיו ללאומנות פלשתינאית ולשטנה ועוינות כלפי מדינת ישראל. מורה כראיד יחנך את תלמידיו לפטריוטיות – פטריוטיות ערבית-ישראלית ופטריוטיות ישראלית, בלי לראות סתירה בין השניים.

ככל שיהיו במגזר הערבי יותר מורים כמו ראיד, מורה לאזרחות המחנך את תלמידיו שחובתו של כל נער ערבי לשרת שירות לאומי, או שירות צבאי, וגאוותו הגדולה היא על תלמידיו שאכן עושים זאת, כך יוכלו ערביי ישראל להשתלב במדינה.

איך ניתן להבטיח שיהיו יותר מורים ומחנכים מסוגו של ראיד ופחות מורים ומחנכים מסוגו של עלי?

הנה, נתון מעניין נוסף – ראיד למד לתואר ראשון ושני באוניברסיטה העברית וכעת הוא מתעתד ללמוד לתואר שלישי באוניברסיטת תל-אביב. עלי למד לתואר ראשון באוניברסיטת רבת עמון עם מלגה של בית המלוכה ותואר שני באוניברסיטת ביר-זית. מסתבר שמדי שנה לומדים באוניברסיטאות במדינות ערב וביו"ש לפחות 15,000 סטודנטים ערבים. איך אמר ראיד? "משהו מסתובב אצלם כשהם שם".

ולמה הם לומדים באוניברסיטאות הערביות? בשל הקושי שלהם להתקבל לאוניברסיטאות בישראל; אם בשל דרישות הבגרות, ואם בשל דרישות הפסיכומטרי המוטות לטובת החזקים מבחינה סוציואקונומית, ובעיקר בשל בעיית השפה. עם ובלי קשר לכך, הגיע הזמן למהפכה רבתי בהשכלה הגבוהה בישראל – תואר ראשון חינם. אין ולא תהיה מהפכה חברתית חשובה יותר מזאת. וגם בנושא ערביי ישראל – מהלך כזה יביא את רוב היוצאים ללימודים במדינות ערב ובאוניברסיטאות פלשתינאיות, ללימודים באוניברסיטאות עבריות, ישראליות. נכון, ערבי בוגר אוניברסיטה ישראלית לא יצא בהכרח ראיד. לא מעט מהם יוצאים עלי. אולם אין לי ספק שככל שילמדו פחות באוניברסיטאות פלשתינאיות, שהן חממה לאנטי ישראליות ואנטישמיות ויותר באוניברסיטאות ישראליות, כך תקהה איבתם לישראל ותתחזק תחושת השייכות שלהם.

אך בעיה חריפה לא פחות היא בעיית השפה. ראיד מבקר בחריפות את הממסד החינוכי בישראל, שאינו פועל לתגבור משמעותי של לימוד העברית והלימוד בעברית במגזר הערבי. ד"ר צביקה צמרת, המייסד והמוביל של קבוצת ירוחם ולשעבר יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, סיפר על המאבק של ועדת המעקב להגברה, העצמה והעדפה של השפה הערבית. דומני שסוגיית השפה היא המפתח המרכזי לשינוי.

****

ראיד או עלי, הגדרתי את הברירה. אך האם באמת דמותו של המורה עשויה להשפיע ולשנות?

ראיד סיפר שביום הזיכרון לחללי צה"ל הוא נעמד דום בצפירה. הילדים בכיתה הביטו בו בהשתאות, ולאט לאט רובם הצטרפו אליו. ולאחר מכן שאלו בפליאה למה הוא נהג כך, והוא פיתח אתם שיחה, על השותפות במדינה, על ההזדהות, על החללים הדרוזים והבדואים.

בשיחה השתתף עוד ראיד, אף הוא אדם מרשים מאוד. ראיד השני הוא יו"ר הנהגת ההורים בבית הספר. מדבר עברית מצוינת, אפילו במבטא צברי, ונוקט בעמדות דומות לאלו של ראיד המורה. לקראת סוף השיחה הוא סיפר שראיד היה המורה שלו.

כתבות נוספות

מדורים נוספים